החלטה בתיק ת"א 29366-10-11

1.         המבקשת עותרת למתן צו עשה זמני המורה למשיבים להחזיר שלט הפרסום שהיה תלוי על קיר העסק של המבקשת וכן להימנע מלפגוע בו.

2.         להלן העובדות שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים:

ביום 23.9.09 שכרה המבקשת מבנה בחלקה 63 גוש 16698 באזור התעשייה בעפולה ובמקום היא מנהלת עסק לממכר רהיטים (להלן: "עסק המבקשת"). ביום 5.4.11 שכרה משיבה מס' 1 מגרש צמוד לעסק המבקשת בו היא מנהלת מגרש למכירת רכבים (להלן: "המגרש" או ''מגרש המשיבה'' בהתאם ). משיב מס' 2 הוא מנהל מערך הטרייד-אין של משיבה מס' 1 (להלן: "המשיב").

על קיר העסק של המבקשת הפונה למגרש המשיבה הוצב שלט פרסום של המבקשת (להלן: "השלט"). לאחר שהמשיבה שכרה את המגרש, היא פנתה למבקשת בבקשה להסיר את השלט מהמקום על חשבונה ואף הציעה לה פתרון חלופי. 

ביום 20.9.11, בנסיבות השנויות במחלוקת בין הצדדים, הסירה המשיבה את השלט ובעקבות זאת הגישה המבקשת תלונה במשטרה שלא טופלה לשביעות רצונה. ביום 2.10.11 פנתה המבקשת בכתב הן למשטרה והן למשיבה בדרישה להשיב את השלט למקומו (להלן: "מכתב הדרישה"). בתשובתה מיום 9.10.11  הודיעה המשיבה למבקשת על סירובה להשיב את השלט למקומו (להלן: "מכתב התשובה"). בקשה דנן הוגשה ביום 23.10.11.

3.         לטענת המבקשת בתמצית, המשיבה הסירה את השלט מהמקום בו הוצב על אף התנגודתה לדבר ובכך היא פעלה בבריונית תוך נטילת החוק לידיים. השלט הוצב על פי היתר כדין שניתן על ידי הרשות המקומית וכנגד תשלום האגרות המתחייבות בגין כך. כמו כן, השלט מהווה אמצעי הפרסום והזיהוי הבלעדי של עסק המבקשת והסרתו גרמה וגורמת לה נזק כבד וירידה בהכנסות.

            השלט הוצב על קיר העסק של המבקשת ולא פלש למגרש של המשיבה, במועד בו שכרה המשיבה את המגרש השלט היה מוצב במקום ומכל מקום, גם אם תאמר כי השלט פלש לשטח  המגרש, המשיבים היו מנועים להסירו על דעתם ללא פנייה לבית המשפט.

            הסרת השלט על ידי המשיבה מהווה, בין היתר, עוולה של הסגת גבול במקרקעין, הסגת גבול במטלטלין, עיכוב נכס שלא כדין וכן גזל, הכל בהתאם לפקודת הנזיקין.

4.         לטענת המשיבים בתמצית, הבקשה מוגשת בחוסר ניקיון כפיים תוך הסתרת פרטים מהותיים לעניין העדר היתר כדין להצבת השלט, העובדה כי בעסק המבקשת מוצב שלט פרסום נוסף וכי מבנה העסק של המבקשת בנוי בקו אפס עם גבול המגרש ולפיכך השלט פולש לשטח המגרש. כן טענו המשיבים כי הבקשה מוגשת בשיהוי שכן היא הוגשה ביום 23.10.11, כחודש ימים מהמועד בו הוסר השלט, 20.9.11. כן נטען כי השלט הוצב ללא קבלת היתר בנייה או היתר שילוט מטעם הרשות המקומית וכי המבקשת עותרת למתן צו עשה זמני המשנה מצב קיים, והסעד הזמני לסעד זהה לסעד המבוקש בתביעה העיקרית. מכל הטעמים המקדמיים הנ''ל, המשיבים מבקשים לדחות את הבקשה.

לגוף העניין נטען כי השלט פונה למגרש של המשיבה והוא חוסה בצילו. המשיבים פנו למבקשת מספר פעמים בבקשה להעתיקו מהמקום אולם היא דחתה אותם בלך ושוב. בהתקרב מועד פתיחתו הרשמית של עסק המשיבה במגרש, הודיע המשיב למבקשת כי בדעתו להסיר את השלט ולהעביר לה סקיצת הוצעה לפרסום חלופי. המבקשת, באמצעות מר אנדרו עבוד מטעמה (להלן: "עבוד"), נענתה להצעה ולפיכך השלט הוסר ממקומו  בהסכמה.

כן טענו המשיבים כי יש לדחות את הבקשה נגד משיב מס' 2 בהעדר עילת תביעה נגדו.

5.         במסגרת הדיון בבקשה העידו מר עבוד מטעם המבקשת ומשיב מס' 2 מטעם המשיבים והצדדים סיכמו טענותיהם בבקשה.

6.         בהתאם לתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, במסגרת בקשה למתן סעד זמני על בית המשפט לבחון קיום עילת תביעה על בסיס ראיות מהימנות לכאורה וכן את מאזן הנוחות, לפיו יש לשקול את הנזק שייגרם למבקש באם הבקשה תדחה לעומת הנזק שייגרם למשיב באם היא תתקבל. כן על בית המשפט לבחון באם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין. 

7.         כאמור, אין חולק כי המשיבה או מי מטעמה הסירו את השלט מהמקום בו הוצב.

טענת המשיבים כאילו המבקשת הסכימה להסרת השלט לא תועדה במכתב התשובה, אף כי במכתב הדרישה המופנה אליה נטען, בין היתר, כדלקמן: " פלשתם למושכר מרשתי וביצעתם הסרת שלט בבריונות וכוחנות וללא רשות". המשיב נשאל בחקירתו הנגדית לעניין זה וכל שהיה לו לומר ''זה מכתב של המחלקה המשפטית, יתכן ולא ידעתי אותם לגבי הסיכום עם המבקשת, כנראה לא ידעתי אותם'' (שם, עמ'  6 שורה 7 לפרוטוקול הדיון). תשובה זו אינה משכנעת בעיניי, שכן מדובר בטיעון  מרכזי של המשיבים ולא עניין של מה בכך.

            יתירה מזאת, המשיב תיאר בתצהירו, מוצג נש/1, ובחקירתו בבית המשפט מצב ובו המגעים שהתנהלו בין הצדדים טרם הסרת השלט לא הניבו פרי והמבקשת לא הסכימה להצעה להצבת שלט אחר במקום השלט נשוא הבקשה. תמוה אפוא כי לפתע פתאום תסכים המבקשת להסרת השלט ממקומו מבלי שהובטח לה פתרון חלופי כלשהו. 

8.         בפסק הדין שניתן ב- רע"א 4311/00 מדינת ישראל נ' בן שמחון פ"ד נח(1) 827,  התייחס בית המשפט להגנה על החזקה במקרקעין, גם אם אין  מקורה זכות שבדין, תוך הפנייה להוראות חוק המקרקעין הרלוונטיות לעניין  זה, ופסק באומרו:

" להגנה על החזקה במקרקעין מקום מרכזי במשפט. החזקה היא נושא להגנת המשפט לא רק כמאפיין של זכות הבעלות אלא גם כאשר היא משקפת מצב עובדתי שאין מקורו בזכות. '... החזקה הינה עניין שבעובדה אשר המשפט מייחס לו תוצאות משפטיות בעלות משמעות...' טעמים שונים הביאו את המשפט למתן הגנה נרחבת על החזקה במקרקעין - בין חזקה מכוח זכות ובין חזקה בכוח שלא מכוח זכות. טעם עיקרי לכך נעוץ ברצון להגן על החזקה כאמצעי של שמירה על הסדר הציבורי ועל שלום הציבור. טעם נוסף נעוץ בחשיבות שבהגנה על רצף השימוש בקרקע והמשכיותו... חוק המקרקעין תשכ"ט-1969 מסדיר את הגנת המשפט על החזקה במקרקעין בפורסו את ההגנה על המחזיק בין שהוא הבעלים בין שהוא זכאי לחזקה שלא בתורת בעלים ובין שהוא מחזיק בקרקע בפועל שלא מכוח זכות כלל. וכך, נתונה לבעלים או למחזיק כדין הגנה כנגד מסיג גבול, וכל אחד מהם זכאי לדרוש את החזרת המקרקעין אליו ממי שמחזיק בהם שלא כדין (סעיף 16 לחוק המקרקעין). החוק מכיר בעליונותם של בעלי זכות הבעלות והחזקה על פני מסיג גבול, אולם מימוש זכותם בקרקע הינה על דרך תביעה משפטית בערכאות לצורך קבלת צו לסילוק ידו של הפולש... במקביל לכך החוק מגן גם על המחזיק בקרקע בפועל, אף שלא מכוח זכות, נגד משיג גבול באופן שבהתמודדות ביניהם יגבר המחזיק בפועל על מי שמנסה לנשלו (סעיף 17 לחוק המקרקעין). יסודה של הגנה זו על המחזיק בפועל כלפי משיג גבול באינטרס כללי של שמירה על שלום הציבור...

במסגרת הגנתו הרחבה על החזקה מסדיר חוק המקרקעין את האמצעים להשבת מצב לקדמותו כל אימת שחזקה בקרקע ניטלה בלא משפט מידי המחזיק - בין מחזיק בזכות ובין מחזיק שלא בזכות - אפילו מקום שתופס הקרקע טוען לזכויות בקרקע העדיפות על אלה של המחזיק. זוהי התביעה הפוססורית להגנת החזקה מכוח סעיף 19 לחוק המקרקעין שעיקרה השבת מצב החזקה העובדתי לקדמותו. תביעה זו אינה מונעת מתופס המקרקעין מלהגיש תביעה נפרדת להוכחת זכותו, אולם הוא לא יוכל לממש את זכותו הנטענת על דרך תפיסת חזקה בלא הכרעה שיפוטית בדבר זכויותיו למקרקעין" (שם, עמ' 836-837).